"הֲשָבָה", בית האמנים ע״ש זריצקי, תל אביב
תלוי על מסמר
הצרצר"
תראו כמה מוחשית התמונה שלוכד האיְקוּ זה מאת המשורר מצוּאוֹ בָּאשוֹ (1644 – 1694), וכמה פשוט וישיר התיאור המכוון את מבטו של הקורא. יהודית שרייבר מתבוננת בעולם באופן דומה. היא לוכדת במבטה דברים ש"סיימו" את תפקידם ו"שנעזבו" בשטח: בקבוקי משקה מפלסטיק (קנקלים), פחיות וקופסאות שימורים, צמחים מיובשים שנעקרו מן הקרקע. כולם עכשיו מקומטים, מרוקנים, נטולי הילה. שרייבר אוספת אותם אליה, לחַדֵש את מקומם.
וכמו קוראים בשיר האיקו, מוזמן הקהל להתבונן, להרהר, להיזכר, לא לשפוט את חוויית החפץ שלפניו.
בהבדל מההאיקו, המתאר חוויה חיה והוֹוָה, המצולמים של שרייבר "מתים", מיותרים, פסולת. אבל הקונקרטיות, המינימליזם והחדות של התצלומים "מחיים" את קמטי הפח, את סדקי הפלסטיק, את נימיו היבשים של עלה. התצלומים מפנים את תשומת לבנו ל"חיים שלאחר המוות", ומעוררים הרהורים אקולוגיים על פונקציונאליות, על מַחְזור החיים, על גוויעה והֲשָבָה לטבע.
הילה. תצלומי מכלי הפח החלודים והעלים המיובשים כמו נענים להגדרה היפנית-אסתטית של ה"וואבי סאבי" כ"איכות של מה שעבר עליו זמן; זיקנה; לבדוּת; האיכות של מה שמתבלה, מתיישן; משהו שניכר בו סיפור חיים, ושעדיין מתרחש בו סיפור; חלודה; פאטינה של נחושת; האיכות של חלודיוּת".
לעומת הפח והעלה, יהיה זה גס לומר על הכוס החד פעמית ועל הקנקל, שניכר בהם סיפור חיים ושניכרת בהם איכות. בניגוד לפח ולעלה - הפלסטיק הוא חומר ללא היסטוריה. הוא מעולם לא התיימר שתהיה לו הילה. הוא חומר תעשייתי חסר אתוס.
אבל כאן בתצלומים, לצד העלה והפח מוארים מכלי הפלסטיק מחדש. זהו המבט המחודש של האמנות במיושן. האבולוציה הטכנולוגית כמו שולחת מבט אחרון, נפרדת מן החפץ הישן, ומאפשרת לו להתגלם כדימוי.
ככל שהטכנולוגיה ממציאה ומחדשת, כן מנסה ההמון להפטר מן הישן. די להוריד את הראש - בעיר, ברחוב, בצידי דרכים, בחניונים ובאתרי פיקניק - בכל מקום מכלי פח ופלסטיק שהתקמטו תחת גלגלי רכבים. אבל מרגע שהתגלמו לדימוי אמנותי הם מואדרים ממידתם המקורית, ומוצגים חנוטים לגובה.
הֲשָבָה. כשפח מחליד ומתפורר, הוא בסופו של דבר נעלם (תוך עשרות שנים). החלודה (תערובת של ברזל וחמצן) חוזרת להיות חלק אינטגרלי מהאדמה. החמצן והרטיבות מזרזים את התכלות החומרים. התרבות מעכבת את ההשבה. חפצים שזנחנו לאחר שאִבְּדו את הפונקציונאליות שלהם כמו מתחילים מחזור חיים חדש וארוך כפסולת מזהמת. אנרגיה רבה הושקעה בייצורם ועם הפיכתם לפסולת – כל האנרגיה הזו הולכת לאיבוד.
היות כאן. לחומר יש נטייה להתקיים במינימום אנרגיה. מינימום אנרגיה של מתכת זה מצב חלודה. ההאיקו מציג דברים כפי שהם, באופן האותנטי שלהם, באנרגיה הנכונה להם, ומעורר את הזיקה של הקורא-המתבונן-המקשיב אל הדברים ההווים כפי שהם. הוא נותן לדברים להיות כאן, ועכשיו, בדרכם שלהם, לא כאינסטרומנטים. המצולמים של יהודית נוטים גם הם להימצא במינימום אנרגיה. הם מוטלים בעולם כשם שמוטלים בו הצלמת-המשורר-הצופה-הקורא בשיר-אני ואתם הקוראים כאן. וכשם שמוטלים בעולם חפצים שאבדנו את חפצנו בהם, כך גם אנחנו, בבוא היום, ניזֲנָח ונֹאבד ונִשָכַח.
בתצלום אחד ויחיד בתערוכה מתרומם ומרחיק המבט אל נוף כהה של אדמה וסלעים, אל אור שמש ואל צל החולף בנוף הזה ובשעה הזאת.
"כמה שקט!
נספג אל תוך הסלע –
קול הציקדה"
באשו
מחוץ לפריים ודאי מוטלים חפצים מקומטים נטולי הילה ותותח יורה מתאמן למלחמה.
"שער עץ ישן
במקום המפתח –
רובץ חילזון"
האיקו מאת המשורר קובייאשי איסא (1828-1763)
מורן שוב אוצרת התערוכה