מחשבות על צילומיה ותערוכתה של יהודית שרייבר.

"פרויד מראה לנו כיצד משהו שנראה לחברה חסר טעם או מגוחך או נקלה יכול להיעשות יסוד מכריע בתחושת הזהות העצמית של מישהי, דרכה שלה לאתר את מוצאו של החותם העוור שנושאים כל אורחותיה."
ריצ'רד רורטי

"החומר בזוי ונעלה, נסתר וגלוי"
רות נצר

יחסינו עם העבר לעולם אינם חופשיים ממטען רגשי וערכי. יחד עם זאת כאמנים אנו מהלכים על קצות אצבעותינו כאשר השדה בו אנו צועדים טעון בערכים אישיים וציבוריים, כשמדובר בזיכרון המקשר ומגשר ביניהם. הצוללת 'דקר' אבדה על צוותה בשנת 1968 ונמצאה לאחר מאמצים עצומים בשנת 1999. בין אנשי צוותה היה גם רס"ל אמנון רון רינגוולד ז"ל אחיה של יהודית.

במהלך שיחותינו אומרת לי יהודית "אם הייתי יכולה הייתי לוקחת הליקופטר לצלם מעל, את הים האמתי, במקום בו מונחת הצוללת... הידיעה שהם שם למטה... זו התמונה שלא נמצאת בתערוכה".

אנחנו רוצים לדעת דברים לפני שהם מתרחשים, לחזות, לצפות מראש את התרחשותם, היינו רוצים להשתכנע שתמיד נוכל לחשוף ולגלות את הקשר או אף את המזימה לפני ההתפרצות, להיות צעד אחד לפניה, אולם הצילום הוא הזמן שאחרי, ובמובן זה הוא 'פוסט מורטם'.

בעבודת הצילום של יהודית שרייבר נמצאים חפצים רבים שטופים ומונחים על משטח הבטון. המים נוכחים בעבודותיה כחומר ענף בשלל אסוציאציות והקשרים, כיסוד משתנה וקבוע, בתנועה מתמדת של רטיבות- התאיידות- ייבוש, כאמצעי מתווך שמרכך לעתים את המפגש בין המשטח והחפץ הנוקשים, בין החומר הגופני והלחלוחיות והמסיסות המימית.

משטחי הבטון אינם מתפקדים כרקע גרידא אלא עצמם הופכים למעין מפות סתומות המערערות מצידן על קואורדינטות ברורות של מקום, בעוד העצמים המונחים עליהם עשויים להצביע על סדר מדומה, סדר הנגזר מהאופן הסדרתי לכאורה שבפעולת ההנחה. העצמים אשר היו לדבר שאין בו חפץ ונמעכו אכולי שיתוך ואלימות, אינם אינדקס או קטלוג של גרוטאות, לא זה הצילום שמעניין את יהודית, מבט העל והאופן בו הם מונחים מצביע על אפשרויות נוספות מעבר להליכה בעקבות, התחקות, עדות ושארית. מבט זה מלווה את צילומי הים והחול ולא פעם יוצר עמימות ביחס ליחסי המרחק וקנה המידה. חוסר ההיררכיה בצילומיה של יהודית שולל מצידו השלכה של נארטיב כפוי עליהם, לדוגמה שפה צורנית/ טיפולוגית, או בדיקה שיטתית של 'ממצאים'. החפצים נטולי החשיבות העצמית, נוכחותם מועצמת דווקא מפני שאיבדו את תפקידם בעולם, וככל שהם חסרי פונקציה ותפקיד כך נוכחותם גדלה.

ריבוי החפצים, ליקוטם המתמשך וצילומם יכול להיות גם חיפוש קדחתני אחר דבר- מה, סוד או כתב סתרים, תהייה אודות חידת הישרדותם ותחייתם. יחד עם זאת עבודות הצילום בתערוכה בככלותה אינם קינה גרידא על הזמן החולף, או הימור שאולי דווקא הצילום יצליח להנכיח משהו. העבודות חגות על ציר פעולה בהווה, ציר כמעט טאטולוגי החוזר ונשנה בעבודת הליקוט, במפגש עם סלעי

החוף ופעולת הצילום, שכן יהודית איננה חוזרת באופן רפלקסיבי 'לזירת הפשע', אלא, בכל מפגש נבנה משהו חדש, משהו לכאורה נצבר אך גם מתאיין באותה עת, כל צילום מציע חלק ושלם, ועדיין הפאזל לעולם אינו מושלם.

גוף בהיר, גדול, במים שחורים, דג-צוללת, מפלצת תת-ימית או שליח. לים יש משמעות אישית והכרחית לעבודותיה של יהודית. מקווי המים שהיא מצלמת הם שיח נפשי ורגשי עמוק עם גוף המים הגדול. בצילומים נמתחים הקצוות בין הדעיכה, ההשחתה והיופי, הלחץ משטח את החומר וטובע בו את דיוקנו.

גלעד אופיר אוצר התערוכה